ככמה מיתוסים (לא נכונים) הרווחים אצל הקהל הרחב בנוגע לטיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT), וכמה עובדות (דווקא כן נכונות) לגבי סוג הטיפול הזה.
חלק א'- מיתוסים:
1.) בטיפול קוגניטיבי התנהגותי לא מדברים על רגשות.
פעמים רבות שמעתי מאנשים שאני מכירה, מלקוחות חדשים ואפילו ממטפלים בגישות אחרות, את המשפט הזה. מאחר ש"קוגניטיבי" עוסק בחשיבה ו"התנהגותי" בהתנהגות, והמילה "רגשי" אינה נכללת בשמה של הגישה הזו, איפה נכנס כאן הרגש? האמת היא, שבטיפול CBT מדברים הרבה מאוד על רגשות, ואף מנסים למתן רגשות שליליים ולהעצים רגשות חיוביים. הנחת היסוד של הגישה היא, שהרגש אינו עומד בפני עצמו, אינו פעיל בחלל ריק, אלא מושפע ישירות מהמחשבות שלנו ומהתגובות שלנו לגירויים. אדם אף פעם לא נעלב מן העובדה שמישהו צעק עליו, אלא מהמחשבה על העניין. לכן, אנשים שונים נעלבים מאותה הערה "מעליבה" בעוצמות שונות, ויש כאלה שלא נעלבים כלל. בנוסף, הרגש יכול להיות מושפע מההתנהגות שלנו: אם עשינו פעילות ספורטיבית אינטנסיבית, למשל, סביר להניח שנחווה תחושת סיפוק לאחר מכן, ואפילו שמחה. לפיכך, הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי עובד על שינוי הרגשות דרך שינוי חשיבה והתנהגות, ואף נותן הרבה מקום לדיבור על הרגשות בפגישה הטיפולית.
2.) טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוא מאוד טכני.
גם לא נכון. משום מה, נהוג לחשוב, שמאחר שטיפול קוגניטיבי התנהגותי עוסק בהרבה "doing", כלומר עשייה, אין מקום גם ל- "being", שפירושו "להיות עם" המטופל. האמת היא, שטיפול קוגניטיבי התנהגותי, ובכלל טיפול אידיאלי בעיניי, עוסק בהגעה לשילוב האופטימלי בין השניים. כלומר, יש רגעים שבהם מאוד מתאים למטופל שהמטפל יהיה אמפתי כלפיו, ש"יהיה איתו" בחוויה הרגשית בלי לחשוב איך להתקדם ממנה הלאה. מאידך, יש בטיפול גם הרבה הזדמנויות לעשייה, במיוחד אצל מטופל חדור מוטיבציה, שמאוד רוצה לעשות שינוי אמיתי בחייו.
3.) טיפול קוגניטיבי התנהגותי מטפל רק בסימפטום, ואינו פותר את "שורש" הבעיה.
את האנשים שמעלים את הטיעון הזה, אני שואלת: "ומהו, בעצם, שורש הבעיה?" יש מספר תשובות אפשריות לשאלה הזו. חלק מהאנשים יאמרו שה"שורש" הוא אירועים שהתרחשו בעבר, בעיקר בילדות המוקדמת. ולכך אני עונה: "והאם אפשר לשנות אירועים שהתרחשו בילדות המוקדמת?" כמובן שלא. מה שכן אפשר לשנות, הוא את היחס של האדם כלפיהם ואת צורת קבלתו אותם. ואת זאת עושה הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, לדעתי אפילו בצורה טובה יותר מטיפולים אחרים. זאת מאחר, שהטיפול עוסק לא רק בהבנה של מה קרה ומתי זה קרה ולמה זה קרה, אלא בשינוי אקטיבי של קוגניציות, כלומר מחשבות ואמונות, לגבי האירועים שקרו- ובעקבות זאת גם שינוי הרגשות. פרט לכך, אחד מהעקרונות הבסיסיים של הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי גורס, שהאדם יכול לשנות את עצמו. ועדיף להסתכל גם (ובעיקר) קדימה במקום רק אחורה, ולשאול את השאלה: "ומה אני עושה עם זה עכשיו? איך אני משנה את זה?"
תשובה נפוצה נוספת לשאלה "מהו שורש הבעיה?" היא ששורש הבעיה נמצא באישיות שלנו, בתת-מודע שלנו (המונח הנכון, אגב, הוא "לא מודע"), או באופן כללי "טמון עמוק בתוכנו". כלומר, שורש הבעיה נמצא במקום כלשהו, מעורפל וחסר צורה, שדרוש "טיפול מעמיק" כדי להגיע אליו. תנו לי לפשט את המושג המעורפל הזה, תוך שימוש במונחים קוגניטיביים- התנהגותיים: הבעיה טמונה באמונות הבסיסיות ביותר שלנו, בסכימות חשיבה אם תרצו, ואפשר לומר גם בדפוסים או בהרגלים. אנחנו הרי רגילים לחשוב ולהתנהג בדרכים מסוימות, וחלק מהדפוסים הללו טבועים אצלנו מזה שנים רבות. לפיכך, אם מגדירים את "שורש הבעיה" במונחים פשוטים וניתנים להבנה, הרי מי שמכיר קצת את הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי כבר יודע לענות בעצמו על השאלה הבאה- "כיצד הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי מטפל בשורש הבעיה?" ויש הטוענים שהסימפטום עצמו הוא שורש הבעיה. וגם זה נכון.
חלק ב'- עובדות לגבי הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי- יפורסם בהמשך.
